<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההתחלה</h1>
<h2>דף כ.</h2>
יתיב ר' חייא בר אבא ור' אמי ור' יצחק בן אלעזר אקילעא דר' יצחק נפחא ונפקא מילתא מבינייהו מנין לאבלות שהיא שבעה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבלות שבעה. ואימא עצרת דחד יומא הוא ואיקרי חג ההוא מבעיא ליה לכדריש לקיש דאמר ר"ש בן לקיש משום ר' יהודה נשיאה מנין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד שנאמר והפכתי חגיכם לאבל ואשכחן עצרת דאיקרי חג וחד יומא הוא, פירוש דאבלות לכולהו חגים אקשי רחמנא יש מהם ז' ויש מהן יום אחד, אלמא אבלות נמי פעמים שבעה פעמים יום אחד הא כיצד שמועה קרובה שבעה שמועה רחוקה יום אחד, ובירושלמי סמכינן לה דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ובפ"ק דכתובות בירושלמי משה תיקן להם לישראל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבלות. שמועה רחוקה כדבעינן לברורי קמן. ומנין לגזירת שלשים דכתיב ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא מיחייבי ואין פרע פחות משלשים יום כדאשכחן בנזיר דכתיב גדל פרע שער ראשו ואין נזירות פחות משלשים יום, וכן בתכבוסת דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר לה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת ואין בגדי אבל של ימים רבים פחות משלשים יום.
כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל מדאמרינן במעשה דרב ורבי חייא דאמר ליה דאבא ואימא אינן קיימין וא"ל לשמעיה חלוץ לי מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ, שמעינן מינה דמי ששמע שתי שמועות רחוקות ביום אחד אינו נוהג עליהן אלא יום אחד. היו קרובות או שמתו לו שני מתים כאחד, מונה לשניהם כאחד שבעה ושלשים. שמע לזה היום ולזה למחר מונה לשני מיום שמועה שלו שבעה ושלשים.
<h2>דף כא:</h2>
ת"ר אבל ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם ממקום רחוק מונה לעצמו ר' שמעון אומר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם. אמר מר אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו, ת"ש דא"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן, והתניא מונה לעצמו לא קשיא הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא, כי הא דאמר להו רב לבני הצלבוני דאתא בגו תלתא לימני בהדייכו דלא אתא בגו תלתא לימני לנפשיה, וכדאמר להו רבא לבני מחוזא כגון אתון דלא אזליתון בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולאי אתחילו ומנו. ר' שמעון אומר אפילו בא ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן ממקום רחוק מונה לעצמו, אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול והוא שבא ומצא מנחמין אצלו. איבעיא להו ננערו לעמוד ולא עמדו מהו תיקו. והלכה כר"ש דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, הדין הוא גמרא.
והוו רבנן בפירושה ובפסקה, בהלכות גדולות אמרו והלכה כר"ש דאמר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן ואע"ג דליכא גדול הבית בבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות וכו', אתא בגו תלתא יומי מונה עמהן ואפילו בא ממקום רחוק, לבתר תלתא יומי בא ממקום רחוק מונה לעצמו ממקום קרוב מונה עמהן כר' שמעון. והרב יצחק בן גיאת ז"ל כתב טובא מיערבב הדין פסקא, קשיא ליה מקום רחוק מי הזכירו למנות עמהן, עד כאן לא נחלק רבי שמעון אלא במקום קרוב אבל ממקום רחוק מונה לעצמו לדברי הכל. ועוד אמר כיון דאמר דר"ש במקום קרוב בלבד הוא דפליג, היכי מיתוקמא דר' יוחנן עלה הלך גדול הבית לבית הקברות ואתא בגו מלתא או לא אתא בגו תלתא, אלא אליבא דת"ק אזלא.
ורב' חננאל ז"ל כתב אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן, ואמר ר"ח בר אבא א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית ואפילו הלך לבית הקברות ובא בתוך שלשה מונה עמהן, בא לאחר שלשה ומצא שהלך גדול הבית לבית הקברות מונה לעצמו כדאמר להו רב לבני הצלבוני וכו'. בא ממקום רחוק בתוך שלשה מונה לעצמו, מכאן ואילך אפי' בא ממקום קרוב מונה עמהן ואוקמה ר' יוסי בן שאול והוא שבא ומצא מנחמין אצל האבלים כלומר עדיין לא נסתלקה האבלות. וכתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל והאי פיסקא דייק טפי, נראה שמסכימין לפרש שהבא ממקום קרוב מונה עמהן והוא שהיה גדול הבית בבית ואפילו בא בשביעי ממקום קרוב כר' שמעון, לא היה שם גדול הבית כלל ולא חלה עליו אבלות עמהן, זה שבא לכאן אינו מונה עמהן לא שנא בשני ולא שנא בשביעי. ואם הלך גדול הבית לבית הקברות ובא זה ממקום קרוב לכאן, רואין אם חזר גדול הבית לבית בתוך שלשה ימים מונה זה הבא עמהן, דהוה ליה כמו שמצאו אותו בבית, נתעכב גדול הבית בבית הקברות עד לאחר ג' ימים מונה זה הבא לעצמו ואפילו בא ביום שני ממקום קרוב, וכ"ש כשבא לאחר שלשה ועדיין גדול הבית שם בבית הקברות. והטעם לזה לפי שהגדול ההולך לבית הקברות עצמו, כשחוזר בתוך שלשה ימים מונה עמהן ואפילו היה בבית הקברות רחוק לפי שכבר היה עמהן שם בשעה ראשונה וחזר עמהם אצלם. לפיכך זה הבא ממקום קרוב מונה עמהן ועם גדול הבית ונמצא כולן במנין אחד. חזר גדול הבית מבית הקברות לאחר שלשה מונה לעצמו ואפילו היה בבית הקברות קרוב, הלכך זה שבא ממקום אחר נמי אינו נגרר אחר הקטנים, נמצא גדול הבית מונה לעצמו וזה שבא מונה לעצמו ואבלים שבבית מונין לעצמן. כך נראה מסברת חכמים הללו ז"ל.
וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל. והם אמרו דלאו דוקא בגדול הבית אלא אפילו קטן הבית שהלך לבית הקברות בא בתוך שלשה מונה עמהן, לאחר שלשה מונה לעצמו, בין לר"ש בין לרבנן בין שהיה בביה"ק קרוב או רחוק. והיינו דאמר להו רב לבני הצלבוני דאתא בגו תלתא מבית הקברות לימני בהדייכו, דלא אתא בגו תלתא לימני לנפשיה.
והראב"ד ז"ל הלך בדרך זו הסברא שכתבנו, אלא שהוא מפרש הלך גדול הבית לביה"ק מהו, במנין הגדול עצמו קאמר, ועליו אמרו הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא לא שנא בבית הקברות קרוב או רחוק, אבל הבא ממקום אחר כל שלא מצא גדול הבית בבית ממש מונה לעצמו וכל שמצאו בבית מונה עמהם אפילו ביום שביעי, והוא שבא ממקום קרוב. ואם בא מבית הקברות אפילו רחוק. ולשון הרב ז"ל ידחק בזו שאמר רב לבני הצלבוני דאתא בגו תלתא לימני בהדייכו ודאתא לבתר תלתא לימני לנפשיה, שהוא ז"ל יפרש על הגדול שהלך לבית הקברות ולשון הגמרא משמעו על כל הבאים.
ורבינו יצחק אלפסי ז"ל פסק סתם כר' שמעון ממקום קרוב אפילו בשביעי מונה עמהן, והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית, והשמיט מלכתוב דין גדול הבית שהלך לבית הקברות. לפי שהסוגיא כפשטה הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא כתנא קמא אתיא. והשיבו עליו שהיא סוגייתו של ר' יוחנן, ור' יוחנן שהוא שפסק הלכה כר"ש. ואנו כך דעתנו כדברי רבינו ז"ל, והיא הסברא המתחוורת בהלכה זו, דר' שמעון לא קפיד ביומי, ושביעי כשלישי דמי ליה, ולא שנא גדול ולא שנא קטן. אלא ר' יוחנן תרוצי הוא דמתרץ לה לברייתא דקתני מונה לעצמו ומוקים לה לאחר שלשה כרבנן, אלא איהו כר' שמעון סבר לה ביומי. וכך פירוש השמועה, מדאמרינן והוא שיש גדול הבית בבית הא גדול הבית שבא ממקום אחר לכאן אינו נגרר אחר הקטנים, בעינן בגמרא הלך זה הגדול לבית הקברות מהו, נגרר הוא עמהן או הן נגררין אחריו ואין מונין עד שיסתם הגולל. ואמר ר' יוחנן אפי' הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהן. ומקשינן עלה ברייתא דקתני מונה לעצמו, ומתרץ לה ההיא כשבא לאחר שלשה כרבנן, דגדול שבא מבית הקברות אצל הקטנים וקטן שבא ממקום אחר אצל גדול הבית שוין הן, ואין חילוק והפרש בין שהיה בביה"ק קרוב או רחוק, שהרי במקום קרוב היה כשחלה עליהם אבלות, כדאמר להו רב לבני הצלבוני שהלכו מהם לביה"ק דאתא בגו תלתא לימני בהדייכו אפילו גדול ואפי' ממקום רחוק, דלא אתא בגו תלתא לימני לנפשיה אפילו קטן וממקום קרוב. ומיהו איהו ודאי אינו נוהג אבלות אלא לאחר שיסתם הגולל, אלא שמונה עמהן כשבא אצלם לתנא קמא תוך שלשה ולר"ש כל שבעה, דמשלשה לרבנן נשמע כל שבעה לר' שמעון דלית ליה קפידא ביומי, זהו הפירוש שנראה לנו והענין המחוור אצלנו מכל מה שנאמר למעלה בהרבה פנים.
וכענין הזה הוזכרו הדברים בירושלמי, וזו היא הסוגיא האמורה שם, ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כר' שמעון, בשאינו גדול משפחה אבל אם הוא גדול משפחה מונה לעצמו. הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אלין [דקסרין] דקברין בבית שאן אית תניי תני אלו שכאן מונין משיצא המת, ואלו ששם מונין משיסתם הגולל, ואית תניי תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ר' סימון בשם ריב"ל הכל הולך אחר גדול משפחה. מהו אחר גדול משפחה, ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסא לחומרין, מהו לחומרין שאם היה גדול משפחה כאן אלו ואלו מונין משיצא המת, ואם הי' גדול משפחה שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל, ואם אין שם גדול משפחה אלו שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. וזאת הסברא של בני תלמוד זה חולקת עם דברי ר' יוחנן שאמר אפילו הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהן, וסוברת כדרך הבעיא שהכל הולך אחר גדול הבית. ומכל מקום ראיה היא לדברינו שהדברים אמורים על ההולכים לבית הקברות מאימתי מונין, ולא על הבאים ממקום אחר לכאן ומוצאין גדול הבית בביה"ק. ובין שיהיה פירוש השמועה כדברינו או כפירוש הלשונות שכתבנו, מ"מ נאמר שזה שאמרו בגמרא הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא אליבא דרבנן אתמר ולתרוצה לברייתא לאוקמוה בדידהו, אבל לר' שמעון לית ליה שלשה כלל אלא כל זמן שבא ומצא מנחמין אצלו הרי הוא כיום שלישי. וזו היא סברתנו בלא ספקא יתד היא שלא תמוט. וכן דעת רבינו הגדול ז"ל אלא שהשמיט דין גדול הבית שהלך לביה"ק.
נמצאו כללי השמועה בקצרה. אבל הבא ממקום קרוב ומצא גדול הבית בבית, מונה עמהן אפילו בא ביום השביעי. והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית. היה זה הבא לכאן גדול הבית או שהיה הגדול במקום אחר, וזה שבא לכאן קטן אצל קטנים הוא מונה לעצמו. בא ממקום רחוק בין גדול בין קטן אפילו ביום שני לעולם מונה לעצמו, הלכו מקצתן לבית הקברות ומקצתן נשארו בבית, אלו שבכאן נוהגין אבילותן משהחזירו פניהם מן המת ואלו שהולכין עמו אין נוהגין אבילותם עד שיסתם הגולל. חזרו ההולכים לביה"ק ובאו בתוך שלשה ימים, מונין עם אלו שבכאן, חזרו לאחר שלשה מונין לעצמן בין שהיה בית הקברות קרוב או רחוק, בין שהיה ההולך לשם גדול הבית או קטן, הכל דין אחד הוא. בא אבל ממקום אחר והוא מקום קרוב ומצא קטנים בבית וגדול בביה"ק אם הגדול מונה עמהן כגון שבא בתוך שלשה הרי זה כמי שבא ומצאו לגדול הבית בבית, ונגרר עם הגדול ומונה עמהן. חזר הגדול לאחר שלשה כיון שהוא מונה לעצמו אין הבא נגרר אחר הקטנים אלא הוא מונה לעצמו והגדול מונה לעצמו והם מונין לעצמן. וזה כדרך רבינו חננאל וחכמי הצרפתים ז"ל. אבל כפי סברתנו שתלינו אותה ברבינו הגדול ז"ל, ההולכים לביה"ק מונין עם אלו שבבית בין גדולים בין קטנים, בין שבית הקברות קרוב או רחוק, בין באו בתוך שלשה בין ביום שביעי, והוא שבאו ומצאו מנחמין אצלם. וכן הבא ממקום אחר לשם ומצא שהלך גדול הבית לביה"ק, כיון שחזר גדול הבית אצלם אפילו ביום שביעי ומונה עמהם אף זה נגרר עמו, ונמצאו כולן מונין מנין אחד, והוא שבא זה ממקום קרוב. וזה הנכון והראוי לסמוך עליו.
להרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל, ומאן גדול הבית ההוא דסמיך ביתא עליה וגרירי כולהו בתריה לא שנא בן לא שנא אח קטן. לבעל הלכות ז"ל, וכמה מקום קרוב עשרה פרסי סוגיא דחד יומא, כיון דאלו שמע ביומא קמא הוה מצי למיתי כמאן דאיתיה מעיקרא דמי. והגאונים ז"ל סמכו בזה. ובתשובה לרב נטרונאי ז"ל מי שמת לו מת והיה במקום רחוק ולשני נכנס למקום קרוב ועיכב שם שלשה או ארבעה ימים ולאחר מיכן בא למקומו, כיון שנכנס למקום קרוב כמקום קרוב עבדינן ביה ומונה עמהן דהלכה כר"ש דמיקל באבל. ואני תמה לדבריו בא ממקום רחוק בתוך שלשה לרבנן היכי משכחת לה, הרי ודאי נכנס למקום קרוב בשני או בשלישי, ועוד לר"ש דלא קפיד ביומי מה לי נכנס למקום קרוב בשני או בשביעי, וא"כ בא מתחילה ממקום רחוק לא משכחת לה לעולם. ואין הפרש בין ששמע על מתו באותו מקום שהיה שם מתחלה ובין ששמע עליו באותו מקום קרוב שנכנס לשם, או שלא שמע עד שבא ומצא אבלים בביתו, הכל דין אחד הוא.
ודאמרינן והוא שבא ומצא מנחמין אצלו, כלומר שמצאן באבלות בחליצת סנדל ובעטיפת הראש, והרבים מתעסקין עמהן כבתוך שבעה, לפי שמקצת יום שביעי ככולו, ואם רצה נוהג כולו באבלות או נוהג מן המקצת כמה שירצה. הלכך כל זמן שמצאן נוהגין אבלותם מונה עמהן, הא לאחר שנעלו סנדל ופרעו ראשם כבר בטלו מהן גזירת שבעה, וכבא ביום השמיני דמי ומונה לעצמו ואפילו היו מנחמין עמו, שאין מנחמין לאחר שבעה.
והא דאמר להו רבא לבני מחוזא כגון אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו, נראה לי שלא נאמרו הדברים אלא במוליכין אותו מעיר לעיר, דכיון שמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו, ויאוש כסתימת גולל, אבל בקוברין אותו בבית הקברות סמוך לעיר והן חוזרין מיד בו ביום, אין נוהגין עליו אבילות עד שיחזרו הקוברין ויאמרו להם כבר נקבר, שהרי דעתם עליו וכמונח לפניהם דמי, אינו אלא שנמסר לכתפים ומותרים לאכול בשר כדאמרן. וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל שכתב מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינן יודעין מתי יקבר מעת שיחזירו פניהם מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל. אבל דברי בעל הלכות ז"ל מטין לומר שאפילו בנקבר בעירו נמי כך דינם, שכך כתוב בהלכותיו והיכא דמית במעלי יומא טבא ודחילו דלמא לא מספיקין למקבריה מקמי יום טוב ושקלוה גוים ואמטיוה למקבריה, כד נפיק ממתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליעול רגל חלה לה אבילות עליהם ובטלה מהם גזרת שבעה.
<h2>דף כב.</h2>
באבל (פ"ב) תניא הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר. מאימתי מתחילין למנות להן משנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב, שכל הגונב הר"ז כשופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד אלא כאלו עובד ע"ז ומגלה עריות ומחלל שבתות, פי' לפני שבורחין ובאין לידי סכנת נפשות ופעמים מגיעין לידי חילול שבתות וע"ז וגלוי עריות. כיוצא בו מי שנפל לים מי שטבע בנהר מי שאכלתו חיה אין מונעין מהן כל דבר. מאימתי מתחילין למנות משנתיאשו לבקש. מצאוהו אברים אין מונין להם עד שימצא ראשו ורובו, ר' יהודה אומר השדרה והגלגולת הן הן רובו. ונשאל מרבינו שרירא ורבינו האיי ז"ל מאן דאיתיה במדינתא וקרוביו במדינה אחרת והרגו שלטון ולא נתנו לקבורה, קרוביו מאימתי מונין, משעת שמועה ומדמינן לה להא דבהלכות כד נפיק שכבא ממתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי רגל חלה לה אבלות עלייהו, או דילמא להא דאמרינן הרוגי מלכות מאימתי מונין להם משנתיאשו מלשאול, והשיבו דכי אמרו רבנן משנתיאשו מלשאול היכא דלא נתברר שמתו אלא קול יוצא בכך וקרוביו דורשין ומחפשין מכאן ומכאן לעמוד על אמתת הדבר, משעה שנתיאשו ופוסקין דרישתן כי נתקררה דעתם שכבר מת, מאותה שעה מונין, אם ההרוג הזה דומה לזה עושין בו כן, ואם ידוע אימתי נהרג כמי שמת לעצמו דמי ומשעת שמועה מונין לו, וזה שאמרו בהלכות גמרא בהדיא הוא (כ"ב א') דאמר להו רבא לבני מחוזא וכו'. עד כאן דברי אלו הגאונים ז"ל. ודברי תימה הם דהא קתני הרוגי מלכות אלמא בשהרגן בודאי קאמרינן, ועוד מצאוהו אברים דקתני אין מונין הרי מת ודאי, דבמכירין אותו בסימני גופו קאמרינן, ושמע מינה דאפילו במת ודאי אין מונין עד שנתיאשו מלבקש או שימצאו ראשו ורובו. וכבר כתבתי (בענין מי שמתו מוטל לפניו) דעת הרב הגדול בעל התוספות במת ודאי שאין מונין לו עד שנתיאשו לגמרי כהרוגי ביתר, ותו לא מידי.
<h2>דף כז.</h2>
מאימתי התחלת אבלו משיסתם הגולל, דת"ר מאימתי כופין את המטות משיצאו מפתח הבית דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משיסתם הגולל ומעשה שמת רבן גמליאל הזקן כיון שיצאו מפתח הבית אמר להם רבי אליעזר כפו מטותיכם וכיון שנסתם הגולל אמר להם ר' יהושע כפו מטותיכם אמרו לו כבר כפינו על פי הזקן והלכה כר' יהושע. פירש"י ז"ל גולל כסוי הארון של מת, וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו עליו ממה שאמרו בסוכה (כ"ג א') ובעירובין (ט"ו ב') כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא גולל לקבר נראה שהגולל סתימת קבר הוא ולא סתימת ארון, ועוד השיבו ממה שאמרו בשחיטת חולין (ע"ב א') וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וכסוי ארון אינו בנגיעה על פני השדה אלא טמון בכוכין הוא, ועוד האריכו להשיב על הפירוש הזה בדקדוקי שמועות שאין זה מקומן, והם אמרו שפירוש גולל הוא אבן גדולה שנותנין על הקבר לסותמו ולא לעשות נפש לקבר אלא לסתימה מלשון וגללו את האבן וכ"כ רב נתן בעל הערוך ז"ל וכן ראיתי בפירוש רבינו חננאל ז"ל במסכת חולין גולל כסוי הקבר, דופק אבנים מכאן ומכאן כמו כותלים והמת נתון באמצע והגולל עליהם וכו'. והראב"ד ז"ל פירש כן שהיא אותה האבן הגדולה שעל פי הקבר או הנסר שקובעין עליו בתוכו ולא סתימת הארון שעמו בבית, והביא ראיה לו ממה שאמרו בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אלין דקסרין דקברין בבית שאן, אית תניי תני אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל, ואית תניי תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל, ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול משפחה, מהו אחר גדול משפחה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי לחומרין, מהו לחומרין שאם היה גדול משפחה כאן אלו ואלו מונין משיצא המת, ואם היה גדול משפחה שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל, ואם אין שם גדול משפחה אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל ע"כ בירושלמי. והרי זו ראיה כפי דעת הרב ז"ל שסתימת הגולל במקום הקבורה הוא ולא עמו בבית, ואינה מכרעת שיש לומר דבמטה היו מוליכין אותו לבית שאין מקום קרוב משם, או בארון פתוח, ומוציאין אותו משם וקוברין אותו.
ואין ספק בדברי רש"י ז"ל שלא כל אדם נקבר בארון ואע"פ כן סתימת קברו נקרא גולל, אלא בא לפרש שאם נתנו את המת בארון וסתמוהו בבית, שאבלות נוהגת מאותה שעה לר' יהושע, וכשאמרו בגמרא כבר כפינו ע"פ הזקן ר' אליעזר מפני שר"ג במטה הוציאוהו, וזמנו של ר"א קודם לזמנו של ר' יהושע, משום דמודה ר' אליעזר בסתימת גולל בבית דהתחלת אבלות הוא, אלא שהוא סובר במקום שאין שם סתימת גולל עדיין כגון היוצא במטה, שהוא נוהג משיצאו מפתח הבית, וכן יודה רש"י ז"ל באלו שמוליכין אותו ממקום למקום בארון ודעתם להוציאו משם ולקוברו שאין מונין לו אלא משעת סתימת קברו, אבל עיקר פירושו של הרב ז"ל לומר שכיסוי הארון הוא נקרא גולל, וסתימתו היא בין בבית בין בבית הקברות משעה שיסתם במסמרים על מנת שלא יפתח עוד, שהרי נעשה אצלם כמונח בקבר.
ונמצא לדבריו שהמוליך מת במטה או בארון פתוח לבית הקברות וקובר מתו בקרקע, אינו מונה שבעה ושלשים אלא משיסתם הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון, נתנוהו בארון וסתמו כיסויו במסמרים וכיוצא בהן על מנת ליתן הארון בכוך או בקבר, מונה משעת סתימה, וזהו סתימת הגולל של הארון בבית כדעת הרב ז"ל. ודעת הגאונים אינו כן, אלא כל זמן שהארון מגולה עמהם אין מונין לו עד שינתן בכוך או בקבר ויסתום פיהם באבנים או בנסרים, לפי מה שדרכן בקבורה.
ומצאתי באבל (פ"ד) דתניא עד מתי מטמא להן ר"מ אומר כל אותו היום ר' שמעון אומר שלשה ימים ר' יהודה אומר משום רבי טרפון עד שיסתם הגולל, וכי האיך אפשר לומר כן שאם סתמו ארונו בבית לא יטמא בנו עליו, אלא סתימת קבר הוא, וקתני סיפא מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את ר"ט וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו חצר הקבר ויראה, ושוב מעשה בתינוק אחד שכתב נכסיו לאחרים והיו בני משפחתו מעוררין ואומרים יבדק ובאו ושאלו את החכמים ואמרו אל יבדק, מאחר שנסתם הגולל אין מזיזין את המת ממקומו, מכל אלו נראה שסתימת הגולל הוא לאחר שיקבר המת ושוב אינו זז משם כדעת הגאונים ז"ל, ובענין אגדה במדרש תהלים מצאתי שאמרו על האבות לא נקראו קדושים עד שנתנו בארץ ונסתם הגולל בפניהם.
תניא אין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים עד שיסתם הגולל. נסתם הגולל באין ועומדין בשורה ומנחמים ופוטרין את הרבים, רבי שמעון ב"א אומר קבר שאולה היתה לו לר"ג וכו'. נסתם הגולל מכסה את ראשו, בא לעבור בשורה מגלה את ראשו, פי' לכבוד העם, יצא חוץ לשורה מכסה את ראשו, נכנס לביתו באו אחרים לנחמו הרי זה מגלה את ראשו ופוטרן.
ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] היו מפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון ואית תניי תני משיסתם הגולל השני, ר' יונה הוה ליה עובדא שאל לר' חנינא חבריהון דרבנן א"ל משיסתם הגולל הראשון. רבי ירמיה הוה ליה עובדא שאל לר' זירא ואמר ליה משיסתם הגולל השני, כד אתו לגביה אמרין ליה חומרא הורי לך. ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין הדא דתימא בתוך שבעה אבל לאחר שבעה כבר עברה, בשנתנו דעתם לפנותו אבל לא נתנו דעתם לפנותו משיסתם הגולל הראשון, נמצא עכשיו דכל היכא שנסתם הגולל ונהגו אבלותם שבעה ואח"כ נמלכו לפנותו למקום אחר אין מונין לו מנין אחר כלל ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, ואם נסתם הגולל על מנת להיות קבורתו שם ונמלכו לפנותו אפילו תוך שבעה אין מונין אלא משיסתם הגולל הראשון, ואם מתחלה קברוהו על מנת לפנותו כשיזדמן, מתחילין אבלותם מיד ואם פינוהו תוך שבעה חוזרין ומונין משיסתם הגולל השני, ואם לא פינוהו עד לאחר שבעה כבר עברה אבלותם ואין מתאבלין עליו פעם אחרת.
<h2>דף כח:</h2>
ונשאל גאון נוהגין אצלנו בשעה שחוזרין מבית הקברות רוחצין ידיהם קודם כניסתן לבתיהם דיושבין על הדרך מה טעם, והשיב אין צריכין לרחוץ ואם נהגנו ורוחצין אין בכך כלום, וכשאמרו חכמים במי שחוזר מאחורי המת לישב שבע פעמים לא אמרו אלא במי שהולך לבית הקברות ובחזירתו ובקרובים וביום ראשון ובמקום שנהגו, וצריך לישב שבעה פעמים כנגד ז' הבל הבלים וכו' מפני שהרוחות מלוות אותם וכל שעה ושעה שיושבין בורחין מהם, ואמר רבינו האי ז"ל לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהם בעפר, וכך אנו רואים דמאן דעביד הכי אין בו כלום אלא שרי למעבד, אבל נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא למי שנשאו במטה, ע"כ לגאונים ז"ל. ובמקומות הללו נהגנו בכך לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ ידים במים, ואומרים שהם רומזים ליצירת האדם, כענין שאמרו באגדה (ירו' סוטה פ"ב) ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר, למה מים ועפר מפני שתחלתה מן המים וסופה לעפר לפיכך נבדקת במים ובעפר אם היא טהורה כברייתה ואם לאו חוזרת לעפרה, וכן המים והעפר אלו רמז ליצירה ולמיתה הם, והעשב רמז לתחית המתים כעין ויציצו מעיר כעשב הארץ, ומפי אחד מרבותי שמעתי קבלה שבידו שהוא רמז לטהרת הטומאה, לומר שאין טומאה זו נטהרת אלא בכעין שלשה דברים הללו במים ואפר פרה ואזוב, וזה טעם יפה.
וסדר מנהגות הללו לפי העולה מאלו השמועות כולן כך היה, קוברין את המת וחוזרין למקום סמוך לבית הקברות והוא נקרא מקום מעמדן של בני משפחה, ומתעכב שם האבל ועומד לצד אחד, והעם מסדרים עצמם לפניו שורות שורות, שורה ראשונה בקרובים, ושניה בחברים ושכנים, ושלישית בכל העם, ואין שורה מהן בפחות מעשרה בני אדם ואם היו מועטין נעשין כולן שורה אחת, וכמדומה בעיני שהיו מזכירין שם ענין תחיית המתים, כגון האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראו מחיה מתים במאמרו, ומבקשין רחמים על המת לומר הוא יזכה פלוני לתחיית המתים, ואינו חותם בזו כמו שמוזכר בתוספתא ברכות שנכתוב לפנינו, ומקדישין שם ואומרים בעלמא דעתיד לאתחדתא וכו' וזהו הנקרא המפטיר בבית עולמים, ואח"כ במקום שנהגו לעשות מעמד ומושב עומד ש"ץ ואומר עמדו יקרים עמודו, ועומדים ואומרים ברוך דיין האמת וכיוצא בהן דברים של צידוק הדין בקצרה, ואח"כ חוזר הש"ץ ואומר להם שבו יקרים שבו, וכך עושין עד שבעה פעמים, ובפעם שביעית כשאומר להם עמדו יקרים עמודו עומדין, וכל העם עוברין שורות שורות על הסדר שהושבו, ועוברין משמאל האבלים ואומרין להם כל אחד ואחד תתנחם מן השמים. משם הולכין למקום אחר סמוך מזה, והוא נקרא מקום הספדו, וסופדין ומקוננין כדרכן, ומשם לרחובה של עיר ומברכין על הכוס ברכה שמסיימין בה בא"י מנחם אבלים, ואם בא לרבות בברכות כנגד שבחו של הקב"ה ולחתום בה מחיה מתים, וכנגד המנחמין לחתום משלם הגמול, וכנגד כל ישראל ולחתום עוצר המגפה אומר, לפי שברכות הללו ברכות השבח הם, ורשות בידו לרבות בהן כפי הענין ולהאריך בשבחו של הקב"ה ובקשת רחמים ממנו, ואח"כ נכנסין עם האבל לביתו והוא מסב בראש, ושליח צבור אומר נשיילו רבנן טעמא, ואבל עונה ברוך דיין האמת. וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי מה שרואה לדרוש בנחמה, כעובדא דעולא וזולתן בתלמוד, ויש עיירות וכפרים שאין שם רחוב, והולכין ממקום ההספד ונכנסין לבית הכנסת ומברכין אותה ברכה של מנחם אבלים בבית הכנסת כמו שמוזכר בירושלמי למעלה [פסחים פ"ח ה"ח], ומקומות שאין אבלים נכנסין מבית הקברות לבית הכנסת מברכין אותה ברכה בבית האבל, וזהו שאמרו כוס של בית האבל, והיו נוהגין לצאת לבית הקברות כל שבעה להספיד, וכשחוזרין לרחובה של עיר מברכין ברכת הרחבה הזו כל שבעה, והוא שיש שם פנים חדשות, ומאריכין בשאר ברכות שהזכרנו כמו שעושין ביום הראשון כעובדא דריש לקיש, ואם לא יצאו לבית הקברות ובאו פנים חדשות בביתו של אבל שמזכירין ומנחמין, מברכין אותה בבית כמו שמוזכר בירושלמי, ונמצאו כל דברי חכמים קיימין וכפי מה שסדור למעלה. ובדורותינו בטלו מנהגות הללו, שלא היו חובה לכוף בהם אלא שהדורות נהגו בכך, ואפילו הברכות האלו כולן רשות הן, שמצינו ברכות של רשות בשבח כדאמרינן (עירובין מ' ב') לענין זמן רשות לא קא מבעיא לי כי קא מיבעיא לי חובה. ומצאתי במס' ברכות דתניא בתוספתא [ברכות פ"ג הכ"ג] מקום שנהגו לומר בשלש אומר בשלש, בשתים אומר בשתים, אחת אומר אחת, מקום שנהגו לומר ברכת אבלים בשלש כולל את הראשונה בתחיית המתים וחותם בה מחיה המתים, שניה בתנחומי אבלים וחותם בה מנחם עמו ישראל בעירו, שלישית בגמילות חסדים ואינו חותם, המפטיר בבית עולמים אינו חותם, ע"כ בתוספתא. ואנו למדין ממנה שברכותיו של מתורגמניה דריש לקיש במנהג תלו אותן, ותנא דתוספתא מברך ראשונה כמתורגמניה דר"ל וחותם בה כמותו מחיה המתים, ושניה מברך כך אלא שהוא משנה בחתימה לומר מנחם עמו ישראל בעירו, ובשלישית הם חולקין דמתורגמניה חתים משלם הגמול ובתוספתא קתני אינו חותם, ובברכה רביעית כולה פליגי דתנא דתוספתא לא נהיג בה כלל. ומכל מקום למדנו שכל הברכות הללו חלוקות להם במנהגים, חוץ מאחת מהן והיא שחותמין בה מנחם אבלים שכולן מברכין אותה, והיא ברכת אבלים השנויה בכל מקום, ובמקומות שנהגו לומר אחת, כולל ענין תחיית המתים ומשלם הגמול ועצירת המגפה באחת, וחותם בה מנחם אבלים, ובודאי היו נראין הדברים שהיא חובה, אלא כיון שלא נהגו עכשיו כלל נדחוק בה לומר שהיא עצמה רשות היא, ובאותן זמנים היו הכל נוהגין בה.
ועכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו אין משנין על ידן בדבר מכל המנהגות הללו, אלא כך נהגו עכשיו נותנין את המת בקבר וסותמין גולל הקבר, וחולצין מנעל וסנדל, ומרחיקין מעט מבית הקברות ומקדישין יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחיאה מתיא ולשכלולי היכלא ולמבני קרתא דירושלם ולמעקר פולחן נוכראה מארעא ולאתבא פולחנא דקודשא בריך הוא לאתריה בהדריה וזיויה ויקריה בחייכון וביומיכון וכו', תתכלי חרבא ושביא ומותנא מיננא ומכל אוחנא בית ישראל ואמרו אמן. והכי אמר גאון ז"ל מנהגנו להתרחק מבית הקברות שיעור חמשים או מאה אמה. ויש מקומות שבונין בו בית לדבר זה, אבל בתוך ארבע אמות לא, דמת תופס ארבע אמות לק"ש, וכן אמר רב מתתיה אין אומרים יתגדל בבית הקברות אא"כ מרחיקין ארבע אמות כקריית שמע.
אמר רב יהודה אמר רב אין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחילה דכתיב ואין דובר אליו דבר וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו וענו חבריו. אמר ר' יוחנן אבל כיון שנענע ראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו. פירש הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כיון שהאבל אסור בנתינת שלום בזמן שפוטר את המנחמים שוחה כתלמיד השוחה לרבו ליתן לו שלום וזו היא פטירתן. א"ר אבהו מנין לאבל שהוא מיסב בראש שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. לרבינו האיי ז"ל מנהג המנחמין בבית האבל, שהאבל יושב ויושבין לפניו ומתכנסין לאחר תפלה שורות שורות מיושב, ושליח צבור עומד ומכריז נשיילו רבנן טעמא, ואבלים אומרים ברוך דיין האמת, והכל עונין עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ונגשין ומנחמין אחד אחד ושנים שנים כאשר רוצים, ועל תלמידי חכמים דרכם לעמוד בשורה. בשור שנגח (ל"ח א') רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא אמרו ליה רבנן לעולא נינחמיה בר אמר מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא דאמרי מאי אפשר למעבד הא אפשר למעבד עבדי, אזל הוא לחודיה לגביה פתח ואמר ויאמר ה' אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלתה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה ק"ו בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לסעוד את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמם לא כ"ש, אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית, ומה בשביל שתי פרדות חס הקב"ה על שתי אומות גדולות של רשעה ולא החריבן בתו של רבי אם כשרה היא וראויה לצאת ממנה דבר טוב עאכו"כ.
בהמוכר פירות לחבירו (ב"ב ק' ב') ת"ר אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי עבדי, א"ל כדתניא אמר ר' יהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כגון עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו, אמרו לו א"כ אף בשבת מותר לעשות כן, פי' דלרבנן היו מזכירין ענין של צדוק הדין או של אנינות כגון אוי ואבוי וכיוצא בהן כשהן עומדין על כל פעם ופעם. אחתיה דרמי בר פפא הות נסיבא ליה לרב אויא, שכיבא עבד לה מעמד ומושב, אמר רב יוסף טעה בתרתי, טעה שאין עושין אלא בקרובים והוא עבד אפילו ברחוקים, וטעה שאין עושין אלא ביום ראשון והוא עבד ביום שני, אביי אמר אפילו בהא נמי טעה שאין עושין אלא בבית הקברות והוא עבד אפילו בעיר. ורבא אמר אפילו בהא נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והתם לא נהוג, שמע מינה העושה דבר של רשות במקום שלא נהגו נקרא טועה. והתם תנן (מגילה כ"ג ב') אין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה מאי טעמא כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא.
<h2>דף כט.</h2>
ובמסכת סופרים (פרק י"ט) מצאתי מביא כוס אחד ומברך בורא פרי הגפן, ואחריו בא"י אמ"ה אשר בעגלה גדול דור דורשים וכו', וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, ונהגו רבותינו לומר בבקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ופנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה, וברכת אבלים בערב לאחר התפלה בפני המתפללין על הכוס, בשבת שאין אבלות נוהג בפרהסיא כר' אלעזר בן הורקנוס דאמר ראה שלמה כת של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שנים שערים אחד לאבלים ולמנודין ואחד לחתנים, ובשבת היו מתקבצין יושבי ירושלים ועולין להר הבית ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול להם חסד לחתנים לקלסם וללוותם לבתיהם, ולאבלים לאחר שיגמור החזן תפלת המוסף הולך לו לבית הכנסת ומוצא שם את האבל וכל קרוביו ואומר עליהם ברכה, ואח"כ אומר קדיש ואין אומרים בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא אלא על תלמיד הדרשן, עד כאן שנו במס' סופרים. ונראה מכאן דבקר וערב לאחר התפלה בפני המתפללין מברכין ברכת אבלים על הכוס כל שבעה ובפנים חדשות וכמו שביררנו למעלה, ומוסיף בכאן שאומרים קדיש על הברכה הזו כדרך שאומרים לאחר קבורת המת, ואין אומרים בעלמא דהוא עתיד (לחדתא) [לאתחדתא] אלא על תלמיד הדרשן. וטעמא דמילתא שאין מזכירין עולם חדש אלא למי שמעשיו מוכיחין עליו שהוא בן תחיית המתים ובן העולם הבא אבל לסתם בני אדם לא. וכן הדין בבית הקברות לאחר קבורה שאין לומר כן אלא מקדישין ואומרים בעלמא דברא כרעותיה וכו' ותתכלי חרבא וכו', ונהגו לומר על הכל ואפי' על אשה מפני המחלוקת שאין הדור דומה יפה.
ובתשובות שאילו מקמי דרב יהודאי ז"ל אבל מנודה מהו להברותו ולא פשט, ומיהו כיון שאין יושבין בד' אמות שלו אין עושין לו שורה ואין מברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים שכל שהוא כבוד לחיים אין עושין לאבל מנודה, וכן יראה לי במנודה שמת שדינו כמאבד את עצמו ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין, שאין עושין לו כבוד ולא עוד אלא שמבזין אותו, כדאמרינן (עדיות פ"ה) סוקלין את ארונו, אבל כבוד של חיים עושין לאבלים, עומדין בשורה ומנחמין, והיינו דאמרינן (סנהדרין ס"ח א') בפטירתו של ר' אליעזר הגדול הותר הנדר הותר הנדר לומר שאינו כשאר מנודין שמתו שלא להספיד ושלא לקרוע ולסקול הארון, לפי שהיה רב שלהם וחייבין לנהוג בו כבוד ומורא כמורא שמים, ולא עשו כן אלא כדי שיחזור בו ולא ירבו מחלוקות בישראל. והני מילי לאפקרותא ולעובר על דברי חכמים אבל לממונא כיון שמת פטור מגזירתם ואין סוקלין לו ארון ומספידין כראוי לו.
